חנה קופלר

חדרה, חוטין, חדרה: 1948-1944

משה גבעתי נולד ב־1934 בחדרה, בשם משה הכהן וקסלר, על שם אביו המנוח, שהיה בן 21 בלבד במותו. הוריו, יהודית ומשה, עלו לישראל מהעיירה חוטין שבבסרביה ב־1933, לאחר שנישאו בגיל צעיר. הורי הכלה התנו את הסכמתם לעליית הזוג הצעיר לישראל בנישואים מוקדמים אלה. השניים הצטרפו לקבוצה של חלוצים צעירים שנקראה הכשרת מסדה והשתייכה לתנועת גורדוניה. עם הגיעם לישראל, התיישבו יהודית ומשה בחדרה, ונשלחו לעבוד בסלילת כבישים. באותן שנים פקדה את הארץ תנופת עלייה, בנייה ופיתוח, אשר קיבלה את הכינוי תקופת "הפרוספריטי",  שבמהלכה רמת החיים עלתה בהתמדה והערים גדלו במהירות. אך תקופת השגשוג היתה קצרה יחסית, ונגדעה בשלהי 1935, בעקבות מלחמת איטליה־חבש, שעוררה חשש למעמדם של הבריטים בארץ.



האב, משה וקסלר הכהן בן אלעזר,
חדרה, 1933

אמו של משה גבעתי, יהודית, מעולם לא שוחחה עם בנה על מות אביו, ולמעשה נמנעה לחלוטין מכל איזכור של בעלה המנוח, אשר הלך לעולמו זמן קצר לאחר הגיעוֹ לפלשתינה, כשלושה חודשים לפני הולדת בנו. היא אף ניתקה כל מגע עם בני משפחת האב, שהתנגדו לנישואים מלכתחילה. כשהיה בן שבע־עשרה, במסגרת השלמת הקיבוץ בשער העמקים, איתר גבעתי בכוחות עצמו את מקום קבורתו של אביו, בכיאט ביץ' שבחיפה. רק לאחרונה נודע לו כי האב חלה בדיזנטריה, הובהל לבית החולים הממשלתי בבת־גלים ונפטר במקום, ומשום כך נקבר בחיפה ולא במקום מגוריו, חדרה. על המצבה שמצא גבעתי נחרתו בקצרה המילים: משה וכסלר בן אלעזר, בן כ"א במותו. (את המילה "הכהן" השמיטו משום־מה משמו המלא). עד היום, קומץ זה של פרטים הוא כל שנודע לגבעתי על אודות אביו. על שנות ילדותו המוקדמות הוא הצליח ללקט מפי השמועה מידע מסודר יותר, ולהרכיב ממנו את הפרק הראשון בסיפור זיכרונותיו האישיים.

משה (גבעתי) ואימו יהודית, חוטין,
בסרביה, 1939

אמי עבדה עם הקבוצה שסללה את כביש הסרגל לעפולה. אחרי שילדה, לא יכלו להחזיק אותי בקבוצה, לא היו שם תנאים לגידול ילדים. כך, אחרי גלגולים שונים, היא בכלל הביאה אותי לסבתא שלי בחוטין וחזרה לבד לארץ. הייתי בן שנתיים.
ב־1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, יצאה אמי בלוויית קבוצת חברים לבקר בני משפחה בחוטין, והחזירה אותי ארצה. כך ניצלתי ממוראות מלחמת העולם השנייה. עלינו על האונייה האחרונה שיצאה מנמל קונסטנצה שברומניה. הייתי כמעט בן חמש. אני זוכר שהגענו לנמל חיפה, והשמים היו מלאים בבלוני הליום ענקיים שחוברו לכבלים ושימשו להסוואה מפני הפצצות חיל האוויר האיטלקי, שכוונו בעיקר אל הנמל ואל בתי הזיקוק שבמפרץ העיר, שעליהם הגנו באמצעות עשן סמיך. נסענו לחדרה. אמי עבדה כשומרת לילה במשק הפועלות, היתה לה שם דירה. אני גרתי איתה והלכתי למעון של ארגון אמהות עובדות. לא ידעתי לדבר מילה עברית. דיברתי יידיש ורוסית. מהר מאוד למדתי שוב עברית, אך כפי הנראה הייתי ילד דיסלקטי והתקשיתי מאוד בקריאה. אמי היתה פועלת קשת־יום ולא היה מי שיעזור לי.

הורי האם, הניה וטוביה לייב
שנקר, חדרה, שנות ה־50

ב־1944, כשהייתי בערך בן עשר, אמי נישאה שוב ועברנו לגור עם קבוצת פועלים בפרדס בגוש תל־מונד. הרווקים שבקבוצה גרו בבית האריזה והמשפחות קיבלו חדרים בצריפים. כשנולדה אחותי צפירה נעשה צפוף בחדר ועברתי לגור לבד באוהל. לבית הספר האזורי של גוש תל־מונד הגעתי כל יום ברכיבה על גבי חמור. הייתי קושר את החמור, ובתום הלימודים חוזר איתו לפרדס. לפעמים היה החמור בורח לי, או פשוט נעצר באמצע הדרך ומסרב לזוז, לכן גם נעדרתי די הרבה מבית הספר, אבל לאף אחד לא היה אכפת. אהרון פריבר היה המורה שלנו לציור. אני זוכר שהוא אמר לנו להעתיק סוס שהוא צייר בדיוק רב על גבי הלוח. הוא היה מתהלך בכיתה כשסרגל בידו ומצליף על ידי הילדים. לא ממש אהבו אותו. כשפרצה מלחמת השחרור, היה מסוכן לגור בפרדס וחזרנו לחדרה. אמי מצאה דירה בשכונת ברנדיס. חזרתי ללמוד בבית חינוך של זרם העובדים. בית הספר גבל בשכונת התימנים, שהיתה מעוז כוחות האצ"ל במקום. יוצאי תימן גרו בנפרד, מחוץ למחנה, ולא התערבבו עם אנשי השכונה, למעט עגלת הפלפל של זכריה על הריחות המשגעים שעלו ממנה. היינו פוקדים את העגלה של זכריה, שהיתה ממוקמת ליד המאפייה, בכל עת שהיו בכיסנו מיל או שניים. התימנים לא השתייכו משום־מה לזרם העובדים, אם כי בבוקר יצאו הגברים שלהם עם הטוריות לעבוד בפרדסים והנשים הלכו לעבוד במשק בית. הם פשוט היו מ'שם', והתקיימו באוטונומיה מוחלטת. הילדים למדו ב'תחכמוני', שהיה, כמובן, בית ספר דתי. גם לאשכנזים הדתיים היה בית ספר נפרד משלהם. ב'בית חינוך', שנחשב למוסד ליברלי, לא בדקו כלל מדוע ילד זה או אחר אינו לומד ולא הקפידו על רמת השכלתנו. כך קרה, שעד גיל מאוחר לא קראתי בכלל. הרביתי לקשקש ולצייר במחברות, ואז בשלב מסוים זרקו אותי מבית הספר. (כל המובאות מדברי גבעתי לקוחות משיחות עם המחברת, אלא אם כן צוין אחרת).

שער העמקים: 1948-1958

בגיל 14 יצא משה גבעתי לעבודה. תחילה הוא עבד במפעל קטן שייצר מגבות ומפות שולחן, ומשם עבר לעבוד על טרקטור ישן שהופעל באמצעות נפט. הוא נוצל על־ידי מעסיקו ששילם לו שכר זעום. מלחמת השחרור עמדה בעיצומה, וכל הגברים היו מגויסים. נוצר צורך בידיים עובדות. עד מהרה קיבל גבעתי הצעה לעבוד על טרקטור גדול וחדיש, ולהצטרף לפועלים שעסקו בהתקנת מסילת הרכבת החדשה שחיברה בין חדרה לתל־אביב. בעבודה זו הוא הרוויח שש לירות למשמרת, סכום מכובד באותם הימים, ומשכר זה הפריש כסף להוריו וגם הצליח לרכוש לעצמו אופנוע מצ'לס. בהמשך, כאשר אביו החורג רכש בעצמו טרקטור וכלי עבודה נלווים, קיבל גבעתי המיומן את תפקיד האחראי לתפעולם. אך כשלא הסתדר עם האב, הוא עזב את הבית, נסע להנהגה הראשית של השומר הצעיר ברחוב אלנבי בתל־אביב וביקש להצטרף לקיבוץ. כמו במקרה של ילדים רבים אחרים, שהוריהם היו שקועים בעבודה קשה ובתלאות החיים, גם במקרה של גבעתי הפכה תנועת הנוער למקום מפלט ואף לגלגל הצלה של ממש. אין ספק, כי תנועת הנוער הטביעה באותם ימים את חותמה על בני הנוער וכי השפעתה על מהלך חייהם היתה מכרעת הרבה יותר מזו של בית ההורים או של החינוך שקיבלו בבית הספר. כנער צעיר שנכשל בבית הספר ולא מצא אוזן קשבת בבית, הפכה התנועה למרכז חייו של גבעתי. בשומר הצעיר הוא פגש גם ילדים בני המעמד הבינוני שלמדו בבית הספר הכללי בחדרה. לתנועת השומר הצעיר, שהשתייכה למפלגת מפ"ם, יצא בתקופה ההיא שֵׁם של תנועה מכובדת יותר מהנוער העובד, ולכן היא היתה מקובלת יותר על בני נוער והורים, גם אלה שמבחינה אידיאולוגית השתייכו למפלגות אחרות, כמו אימו של גבעתי שהיתה מפא"יניקית מושבעת.

קבר האב, כיאט ביץ', חיפה

בהנהגה בתל־אביב נאמר לי שבימים אלה מתארגנת קבוצה של חברת נוער שיוצאת להכשרה בקיבוץ סער שבגליל המערבי. קיבלתי רשימת קניות, ארזתי את כל הנחוץ ויצאתי לדרך. לאחר שהות קצרה בסער עלינו במשאית שאספה אותנו לקיבוץ שמיר. באותה תקופה אמנם ציירתי די הרבה, אבל לא נשאר אצלי שום דבר מזה. היה מישהו בקיבוץ שמיר שצייר קצת, הוא גם היה קצת מוסיקאי. אחר כך הגיע לקיבוץ משה כגן, שעלה לארץ מרוסיה, ובאירועים כמו ה־1 במאי היה מקשט את חדר האוכל בציורי דיוקנאותיהם של לנין וסטלין. אני סתם ציירתי על ניירות סטנסיל ועל כל הבא ליד. לפעמים הייתי מכין איזה קישוט למועדון של חברת הנוער. עבדנו חצי יום ולמדנו. אחרי שנתיים החליטו במזכירות של השומר הצעיר שאנחנו עוברים לשער העמקים. הצטרפנו לחברת הנוער שהתחנכה בקיבוץ והוגדרנו כמסגרת משלימה לקבוצת שלוש הבנות הבכירות שהיו בנות גילנו, ולעוד שניים מילדי טהרן — אחד מהם, אלכס לוי, היה צייר מחונן שמת בנסיבות טראגיות, והשני, ראובן ירון, היה מוסיקאי נפלא שנפל במבצע סיני, בדהב. שם חיינו עד גיוסנו לנח"ל
.

משה גבעתי, יעל, ורד, בן־ציון
וניר, קיבוץ שער העמקים, 1960

יחד עם בני קבוצתו התגייס משה גבעתי לנח"ל. במהלך השירות הצבאי, מתוך צורך בלתי מוסבר, לדבריו, הוא הרבה לרשום על גבי בלוק שנמצא תמיד ברשותו. למרות נטייתו העזה לצייר בצבע, תנאי השדה והארעיות שאפיינו את שיגרת הצבא לא אפשרו לו לעסוק בציור מעבר לרישומים שלהם הקדיש כל רגע פנוי מזדמן. מתקופה זו של תחילת דרכו האמנותית, ואף מהשנים הראשונות לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, לא נשמר כל תיעוד. העבודות המוקדמות ביותר שלו, שאותרו אצל ידידים, אספנים ובני משפחה, כולן מתחילת שנות הששים, וכוללות בעיקר ציורים בצבעי גואש על נייר ואקוורלים.
בקיבוץ שער העמקים הוא הכיר את יעל גבעתי, שהיתה בת הקיבוץ. כשנישאו, היה הוא בן עשרים והיא היתה בת תשע־עשרה. באותם ימים הוא עוד נודע בשם המשפחה "וקסלר", אך לאחר כמה שנים אימץ את שם משפחתה של רעייתו. עם נישואיו חל מפנה בחייו. הוא עבר להתגורר ב"חדר משפחה", ובפינתו, על כיסא, סידר לעצמו פינת ציור, שם צייר בעיקר בצבעי גואש. עוד באותה שנה נולדה לו בת ראשונה, ורד. כשנה וחצי לאחר מכן נולד בן־ציון, ושנים מעטות לאחר מכן נולד בנם השלישי, ניר.
כשפינת הציור בחדר המשפחה הפכה צרה מלהכיל את חומרי עבודתו, פלש גבעתי ללא רשות לאחד הצריפים הישנים בקיבוץ והתקין לעצמו סטודיו לציור. סוגיית מעמדו של האמן בקיבוץ לא היתה מוגדרת באותם ימים, והחברים נהגו לקיים דיונים ארוכים בעניין זה. ערכים כמו מוסר עבודה ותרומה לחברה עמדו בראש מעייניה של התנועה הקיבוצית, והאמנים שחיו בקיבוצים נאלצו למלא מכסות עבודה זהות לאלו של שאר החברים, ולעסוק באמנות בשעות הפנאי שלהם. עם הזמן, ובדרך כלל בעקבות דיונים סוערים באסיפות החברים, החלו הקיבוצים להקל מעט על האמנים ולהקציב להם פרקי זמן לעיסוק באמנותם. תחילה היו אלה הקצבות של שעות ספורות בלבד, אך אמנים שביססו את מעמדם בקיבוץ, הוכיחו את כישרונם וגם תרמו לקהילה (בקישוט חדר האוכל בחגים ובאירועים שונים) קיבלו, בהדרגה, על־פי הקריטריונים שנקבעו באסיפות החברים, שחרור של מספר ימים מלאים בשבוע כדי לעסוק באמנותם. בשלב מסוים זכה גם גבעתי ליהנות מפריבילגיה זו, אך עד אותו זמן הוא עבד כנהג הובלות על משאית מק דיזל והעביר את רוב זמנו בעבודה מחוץ לקיבוץ.

תל־אביב — השנים המוקדמות: 1958-1963

נסעתי בכל הארץ: תל־אביב, ירושלים, אילת. עבדתי בהובלות, ולעתים קרובות הייתי מגיע לתל־אביב. לנתי שם במלון 'גאולה' שברחוב גאולה, זה היה המלון שבו התאכסנו כל ה'מאכרים' של המפלגה. בתל־אביב של אותם ימים היה שפע של מקומות חניה למק דיזל שנהגתי. בזמני החופשי הסתובבתי בעיר והספקתי להתוודע לגלריה צ'מרינסקי ולגלריה כ"ץ. היה גם רוזנפלד, אבל הוא עסק בעיקר בהתקנת מסגרות, ובחלון בית המלאכה שלו נהג להציג ציורים שהגיעו אליו למיסגור. רק בשלב מאוחר יותר, כשמכר ציורים רבים וצבר לעצמו אוסף, הוא הפך את החנות לגלריה של ממש. הייתי עובר תמיד בדיזנגוף על פני חלון הראווה שלו. ב־59' לקחתי אתי תיק עבודות שלי ונכנסתי לרוזנפלד. הוא פתח את התיק, התלהב, וקנה מיד חמש עבודות על נייר. הוא שילם לי 250 ל"י במזומן, ואמר שבשבוע הבא יציג ציור שלי בחלון הראווה. זו היתה משאת נפשם של ציירים רבים. בשבילי זה היה דבר גדול. באותה עת הוא הציג את מוקדי ואת ינקו בחלון שלו. הוא מכר את הציורים שלי. נשארתי איתו בקשר, ומאוחר יותר הוא אף קישר ביני לבין חיה אבני מגלריה צ'מרינסקי.

דיוקן עצמי, 1961, דיו על נייר,
25x25, אוסף פרטי, תל־אביב

הפעילות האמנותית בתל־אביב של אותם ימים שקקה חיים. בינואר 1959 נפתח ביתן הלנה רובינשטיין ובאפריל אותה שנה נערכה בו התערוכה התשיעית של אמני "אופקים חדשים". בית דיזנגוף היה עדיין פעיל והציג את התערוכה הכללית של אמני ישראל. אגודת הציירים והפסלים העלתה את התערוכה "אמנות חדישה בישראל". נפתלי בזם, שמואל בונה, מיכאל גרוס, פנחס שער, יעקב פינס ואביבה אורי נשלחו ב־1960 לייצג את ישראל בביאנלה של ונציה. במרץ 1961 פתח סם דובינר את "גלריה ישראל" בצומת הרחובות פרישמן ובן־יהודה, בהנהלתו של ברי קרנרמן. בתערוכת הפתיחה השתתפו רוב אמני "אופקים חדשים", וביניהם זריצקי. באפריל נפתחה תערוכה של שנים־עשר אמנים וביניהם ארגוב, וכסלר, עוקשי, קריזה, אברמוביץ, שטרייכמן, סטימצקי, גלעדי ומתי בסיס. דנציגר, פייגין ותומרקין הציגו באותה תערוכה עבודות פיסול. זריצקי ואברמוביץ כבר לא השתתפו. בסוף אותה שנה, יחיאל שמי, יצחק דנציגר ושמאי הבר ייצגו את ישראל בתערוכת פיסול בינלאומית שנערכה במוזיאון רודן בפריז. בטרקלין של הוצאת "עקד" נערכו תערוכות של אמנים צעירים. ב־1962 נערך במצפה רמון סימפוזיון פיסול בינלאומי, שאותו ארגן קוסו אלול, והשתתפו בו, מלבדו, גם דב פייגין ומשה שטרנשוס, לצד שבעה פסלים שהוזמנו מחו"ל. חיים גמזו הוא שבחר באותה שנה איזה אמנים יישלחו לביאנלה של ונציה.
כאמור, את אותה תקופה בילה משה גבעתי בנהיגה. מפעם לפעם הוא יצא לסמינר אורנים לרשום על־פי מודל עירום, שם למד רישום אצל מרסל ינקו. אך תל־אביב והגלריות ריתקו אותו הרבה יותר, ואת זמנו החופשי הוא ניצל להעמקת היכרותו עם העיר הגדולה. בסוף 1961 הוא קרא במודעה שפרסם מוזיאון תל־אביב ב"על המשמר" (שעליו היה מנוי מתוקף היותו חבר הקיבוץ), כי חיים גמזו מזמין אמנים צעירים מכל רחבי הארץ להגיש עבודות לתערוכה לזכרו של אויגן קולב, המנהל המנוח של מוזיאון תל־אביב. גבעתי הגיש שלושה ציורים ממוסגרים, ושלושתם התקבלו לתערוכה שנערכה בבית דיזנגוף. בציורים אלה הוא הציג נופים סמי־אבסטרקטיים שצוירו בטכניקה מעורבת על נייר. באותה תערוכה השתתפו גם רפי לביא, יוסף גטניו, שלמה קסוס ואמנים צעירים נוספים. גמזו התרשם מעבודותיו של גבעתי וביקש להכירו באופן אישי. זו היתה התערוכה הראשונה שבה השתתף גבעתי, ובעקבותיה שיתף אותו גמזו בכל תערוכות סלון הסתיו שערך בביתן הלנה רובינשטיין. מאוחר יותר הוא אף החתים אותו על חוזה להצגת תערוכת יחיד במוזיאון תל־אביב לאמנות.
באחד מביקוריו של גבעתי אצל רוזנפלד הוא פגש שם במקרה את פנחס אברמוביץ, שהזמין אותו לביתו ברמת אביב. בין השניים התפתחה ידידות, וגבעתי הפך לבן בית בביתם של פנחס ואמה אברמוביץ. הם נתנו לו מפתח והזמינו אותו ללון אצלם ככל שיצטרך. במסגרת המפגשים שאמה אירגנה באותו בית התוודע גבעתי לאמני "אופקים חדשים", ואברמוביץ פתח בפניו עולם חדש והאיר את עיניו בכל הנוגע למגמות האמנות ששלטו בעיר. גבעתי הושפע בעיקר מהצבעוניות של זריצקי, מאברמוביץ עצמו ומשטרייכמן, והשפעת המופשט הלירי נטמעה במבנים הציוריים הייחודיים שלו, שהיו שונים ממקורות השראתו.

ברכה צפירה, נתן יונתן ומשה גבעתי בפתיחתה של תערוכת גבעתי
בגלריה צ'מרינסקי, תל־אביב, 1962

כאמור, אליעזר רוזנפלד הוא שהמליץ על משה גבעתי בפני חיה אבני, רעייתו של הצייר אהרון אבני, שהקים ב־1954 את המכון לאמנות בסיועה של הסתדרות העובדים הכללית. מרבית המורים במכון אבני לאמנות היו חברי "אופקים חדשים". גלריה צ'מרינסקי, שאותה ניהלה חיה אבני, שכנה ברחוב גורדון. הסטודיו של אבני שכן במרתף הבית (הגלריה עצמה נקראה על שמו של שחקן תיאטרון "הבימה" המנוח ברוך צ'מרינסקי על־פי דרישתה של אלמנתו, שהיתה בעלת הנכס). חיה אבני בחנה את תיק עבודותיו של גבעתי וקבעה לו מועד לתערוכה: פברואר 1962. אז עלתה לדיון סוגיית שמו של גבעתי, שנקרא עד אז וקסלר, ולא נהג לחתום על ציוריו אלא בעת שמכר אותם. מתקופה זו נותרו מספר עבודות עליהן מתנוססת חתימת שמו המקורי "וקסלר הכהן". על־פי דרישתה של חיה אבני, היה עליו לחתום על הציורים שהציג בגלריה, אך השם וקסלר לא נראה לה, והיא ביקשה שיעברת את שמו. היא טענה שיש יותר מדי וכסלרים ציירים (גם יעקב וגם משה וכסלר), וחששה שהקהל יבלבל בינו לבין משה וכסלר הוותיק. בו במקום אימץ משה הכהן וקסלר את שם נעוריה של רעייתו יעל (שעוברת על־ידי אביה המנוח, עוד בטרם נהרג, כשעלה על מוקש בשדות הקיבוץ בעת מאורעות 6391), ושינה את שמו כדין ל"גבעתי". על ציוריו לא נהג גבעתי לחתום גם בהמשך, אלא לקראת הצגתם בתערוכה כלשהי או בעת שעמד למכרם.
רוזנפלד מיסגר את הציורים, ועל גבעתי הוטלה משימת התלייה של התערוכה. שנים אחרי זה סיפר איך עמד חסר אונים מול קירות הגלריה, מבלי שיהיה לו צל של מושג כיצד תולים תערוכה באופן מקצועי. משה פרופס, שנכנס במקרה למקום, גאל אותו ממצוקתו ושלח אותו לראות את הסרט "הסינים" בקולנוע פריז. פרופס דילל את כמות הציורים שנועדו לתצוגה, הסמיך בעין מיומנת עבודה לעבודה, וכשגבעתי חזר מהסרט התערוכה כבר היתה תלויה.
יואב בראל, שלימים הפך לחברו הטוב של גבעתי, החליף כבר בשלב זה את ד"ר גמזו כמבקר האמנות של "הארץ". הוא פרסם במדור "תערוכות בתל־אביב" את הביקורת הראשונה על תערוכת היחיד הראשונה של גבעתי:
תערוכת היחיד הראשונה של משה גבעתי, איש שער העמקים, מורכבת על טהרת הגואש. עבודותיו של גבעתי עדיין אינן מגובשות ובתערוכה זו מופיעות שלוש תקופות, המהוות חיפוש להכרה עצמית של הצייר. נטייתו של משה גבעתי היא לבנות אווירה בעזרת צבע, אך בעצם הנחת הצבע עדיין ניכר היסוס מרובה המתבטא בהעמסת צבע על צבע, מה שגורם לטשטושם ההדדי של הצבעים. את המבנה, מנסה גבעתי לחזק על־ידי שימוש בקווים שאינם נובעים מההנחה הצבעונית ונראים כ'מודבקים'. בציורו של גבעתי, שלמד במכון לציור ופיסול ע"ש אבני, ניכרות גם השפעות מוריו, ובציורו 'ציור באוקר' ואחרים, נראית בעיקר השפעתו של קריזה. על גבעתי עדיין לעכל כראוי השפעות אלה ולהקפיד יותר על היחס בין הקו, הכתם והמבנה הגיאומטרי. בעיקר הוא חייב להיזהר מהפתרון הקל של שימוש בצבעים האפורים והניטרליים בהתנגשות צבעונית (הארץ, 9 במרץ, 1962). גם מבקרת האמנות, פסל פרידברג, התייחסה לתערוכה במאמר שהתפרסם באותו יום ב"על המשמר":
משה גבעתי, יליד הארץ וחבר קיבוץ שער העמקים, למד אצל מרסל ינקו וגם במכון אבני, אולם את עיקר השכלתו בציור קנה בהסתכלותו בנעשה באמנות הצעירה, המופיעה בתערוכות בארץ.
ברוכה ההשפעה שהשפיעה עליו ציור 'הכתם היפה'. רבות מתמונותיו בנויות מלבנים זעירים של צבע, הקשורים ביניהם ברישום עט דק, כדרך סגנונו של מיזלוויץ. הנושאים בתמונות אלו הן ספינות העוגנות בנמל, בניינים וכד'.
תמונות אחרות עשויות ממשטחי צבע רחבים יותר וגם בהן נודעת חשיבות לרישום כקושר ומגדיר, בעזרתו נהפך כתם צהוב, למשל, לקיר של בניין עם חלון מקומר או לסלע.
משה גבעתי הוא כאמור רק בראשית דרכו ולכן קשה לעמוד על טיב ציוריו. הוא תופס מרובה, ומתוך מאמציו להשתלט על מוטיב ואווירה, על צבעים הרמוניים, קומפוזיציה ריתמית ועל החומר עצמו, אובדת התמונה עצמה. יש בציוריו גם מידת מה של רשלנות המעידה על מהירות הביצוע ללא ידיעה מספקת. עם זאת, מגלה התערוכה סימנים של כישרון. 'לילית' היא תמונה מושלמת ויפה. כל הנייר מכוסה כתמים קטנים של צבע כהה ומחוספס בדומה לגזעו של עץ. הציפור מתמזגת עם הרקע ועם זאת היא מובלטת בעדינות. לפעולה זו מסייע הרישום בקווי עט דקים שאינם סותרים את האופי הציורי הכללי. הכל הוא כאילו חום חמים, ובתוך צבע זה מצויים כחול, כתום ולבן של כפור.
נאחל לצייר, שבתאריך מאוחר יותר יוכל להציג עוד תמונות רבות ברמה זו (על המשמר, 9 במרץ, 1962).

משה גבעתי, תל־אביב, 1962,
תצלום: אפרים ארדה

כל הציורים שהוצגו בתערוכה זו נמכרו.
בעקבות התערוכה בצ'מרינסקי נחשף משה גבעתי לסצינת האמנות התל־אביבית, והחל להבין את הכוחות הפועלים סביבו. "אופקים חדשים" היתה עדיין מאוגדת רשמית בעת הזאת, אך נמצאה כבר בשלהי פעילותה כקבוצה מאורגנת. תערוכתה העשירית והאחרונה נערכה ב־1963 במשכן לאמנות בעין חרוד. בתערוכה זו השתתפו, בנוסף לאריה ארוך, גם תומרקין, רפי לביא, אורי ליפשיץ, משה קופפרמן, אריה אזן וצעירים אחרים, שלא היו חברי "אופקים חדשים". באותה שנה התקיימה בישראל הוועידה השמינית של האיגוד הבינלאומי של מבקרי אמנות, שבה לקחו חלק כמה מחשובי ההיסטוריונים ומבקרי האמנות העכשווית של התקופה. האמנים הישראלים זכו לחשיפה מרבית בשלל תערוכות שנערכו לרגל האירוע: במוזיאון תל־אביב הוצגה תערוכה נבחרת של אמני ישראל, שאורגנה על־ידי המדור לציור ופיסול שליד המועצה הציבורית לתרבות ואמנות. בתערוכה זו נטלו חלק ארבעים אמנים. ב"בצלאל" הוצגה תערוכת יחיד של מרדכי ארדון, שנדדה לאחר מכן לכל המוזיאונים החשובים בארץ. תצוגות מיוחדות לחברי הוועידה נערכו במוזיאון לאמנות חדישה בחיפה, בעין־הוד, בצפת ובביתן האמנים בירושלים. אירועים אלה הביאו לכך שעוד באותה שנה הוזמנו אמנים ישראלים (ברובם אנשי "אופקים חדשים") להציג בגלריה שארפנטייה בפריז, שהציגה בדרך כלל יצירות מופשטות, ושנה לאחר מכן במוזיאון גוגנהיים בניו־יורק. גבעתי, שבאותה עת היה עדיין חבר קיבוץ שער העמקים, השתתף בשנה זו בתערוכת אמני הקיבוץ הארצי שהתקיימה בבית הסופר בתל־אביב. ב"הארץ", יואב בראל המליץ בחום על התערוכה, וציין את גבעתי לטובה במאמר הביקורת שכתב. תערוכה רבת משתתפים זו לא נפלה לדעתו באיכותה מתערוכות כלליות אחרות, ואף התבלטה לעומת תערוכות שונות מסוגה. עם זאת, באותה רשימת ביקורת גם לגלג בראל על:
מס השפתיים והפראזות הנמלצות שבפתיחה לקטלוג, לפיהם מדריך את האמן איש הקיבוץ 'הצורך הפנימי ליצור ובדרך זו לבטא את אמונתו בחיים, באדם ובקיבוץ'. נראה שהצורך האמיתי המדריך את האמן בקיבוץ הוא אותו צורך עצמו המדריך כל אמן בכל מקום בלי כל תוספת קיבוצית זו או אחרת, וכך גם טוב יותר. עליית הרמה האמנותית באה לא משום תודעה גוברת בחיים חברתיים משותפים, אלא על־ידי העמקה של התודעה האמנותית ורגישות גוברת לצורכי צורה וצבע, המהווים את כלי הביטוי של האמן באשר הוא אמן (הארץ, 21 ביוני, 1963).

דברי הביקורת של בראל על קלישאת האידיאולוגיה החברתית המנופחת לא נשמעו זרים לאוזניו של משה גבעתי, שזיקתו אל הקיבוץ, ואל חבריו וערכיו, הלכה ופחתה, למרות זכאותו ליום ציור בשבוע — פריבילגיה שלא כל אמן חבר קיבוץ זכה בה. בינתיים, רשיון הנהיגה שלו נשלל לשנה שלמה, והוא הפסיק לנהוג על משאית ועבד בכל מיני עבודות מזדמנות. לא כל־כך ידעו מה לעשות איתו בקיבוץ, הוא מספר. ביום החופשי שנועד לציור נהג לנסוע לעכו.
היו שם שתי 'חמרות' (מעין בתי־מרזח קטנים בסגנון מזרחי, בהם היו שותים אלכוהול, מעשנים נרגילה ומשחקים שש־בש). הדייגים היו מגיעים לשם ומביאים דגים על הבוקר. היו מטגנים דגים, מכינים חומוס ושותים קפה. הכרתי שם כמה דייגים ערבים שהזמינו אותי לצאת איתם לדיג. לפני היציאה לים, אחרי שסיימו את כל ההכנות, ראיתי שהם מגלגלים מעין סיגר ענק. שאלו אותי אם אני רוצה לנסות. זה היה חשיש לבנוני מסוג מעולה. אחרי ההתנסות הראשונה הם גררו אותי חצי מעולף אליהם הביתה. ישנתי שם עד אחר הצהריים. זה עשה לי טלטלה בראש, הרגשתי טוב. המשכתי לשמור איתם על קשר, וידידי הדייג היה מבקר אותי מדי פעם בקיבוץ ומביא לי חשיש.
 
תוך תקופה קצרה עברו ציוריו של משה גבעתי מהפך רדיקלי. את השינוי הדרסטי שהתרחש מעת שצייר את נופי עכו ואת נמל הדיג שלה ועד שיצר את האבסטרקטים המונוכרומיים הכמו־קוביסטיים שלו, ניתן להסביר רק כהארה שמקורה בהיפתחות פתאומית, או כתוצאה של תהליך למידה מזורז שפעל על תודעתו באורח קסם, ונבע מהתבוננות בלתי פוסקת במהלכים ובתמורות שחלו בעולם היצירה. אל אלה הצטרפה תמיד הדמות האנושית שגבעתי לעולם אינו יכול בלעדיה, השבה ומוצאת דרכה תמיד אל בדי הציור שלו; כל סדרת דמויות והנרטיב המוביל אליה.